בשמחת תורה, בבית הכנסת שלנו, מוכרים את "כל הנערים". מי שקונה מקבל את הכבוד לעלות לתורה עם כל הילדים מתחת לטלית, זו העלייה הכי יפה בשנה, ויש אנשים שמחכים לה שנה שלמה.
השנה היו שני אנשים בבית הכנסת בשם חיים. (לא באמת חיים, אבל שניהם באותו שם, וזה כל העניין.) המכירה נגמרה ב-1,200 ש"ח, הגבאי הכריז "חיים!", וכל בית הכנסת הבין שהכוונה לחיים הראשון. חוץ מחיים השני, שהיה בטוח שזה הוא.
ואז הגיע הזמן לעלות. חיים השני קם, נעמד ליד הבימה, ולא זז. "אני קניתי. אני לא זז."
היה רגע מביך. מישהו הציע למכור שוב. מישהו הציע הגרלה. אנשים התחילו להתלחש. ובאמצע כל זה חיים הראשון אמר שלוש מילים: "אני מוותר. תעלה."
וזהו. אין המשך לסיפור. לא ניגשו אליו אחר כך, לא הכריזו עליו, לא נתנו לו עלייה אחרת. חיים השני עלה עם כל הנערים, הקהל שר, ואת חיים הראשון אף אחד לא זוכר. חוץ ממי שהיה שם ושם לב.
השבת התחלנו את התורה מהתחלה, "בראשית", ויש שאלה ישנה: למה התורה מתחילה בב' ולא בא'? הא' היא הראשונה. היא הייתה אמורה לקבל את זה.
המדרש עונה בסיפור (בראשית רבה א, י): לפני הבריאה כל האותיות באו לפני הקב"ה, אחת אחת, וכל אחת ביקשה: "ברא בי את העולם". הת', הש', הר'. כל אחת עם הנימוקים שלה. ובסוף הב' זכתה. והא'? הא' לא באה. עמדה בצד ושתקה. שאל אותה הקב"ה: למה לא ביקשת? אמרה: כולן ביקשו, מה כבר יש לי להגיד. ואז הוא אמר לה: את ויתרת, ולכן בך אני אתחיל את עשרת הדברות. "אנכי ה' אלוקיך" מתחיל בא'. היא ויתרה על בראשית, וקיבלה את סיני.
יש משהו בא' שמתאים לסיפור הזה. היא האות היחידה בעברית שאין לה צליל. היא תמיד מקבלת את הקול שלה ממישהו אחר, מהניקוד שמתחתיה. ויש אמרה חסידית, מיוחסת לרבי מנחם מנדל מרימנוב, שבמעמד הר סיני שמעו רק את הא' של "אנכי". כלומר: שמעו שקט. ואת כל השאר הבינו משם.
ואם מסתכלים על הצורה של הא' – י' למעלה, י' למטה, ו' שמחבר ביניהן – יוצא שהיא בנויה משם הוי"ה, 26. האות ששותקת היא האות שבתוכה כתוב השם.
חיים הראשון לא קיבל סיני. לא קיבל כלום. ואני לא הולכת להמציא לו סוף טוב, כי לא היה. אבל כשקראנו השבת "בראשית" וראיתי את הב' הגדולה בפתיחה, חשבתי על הא' שעומדת לפניה בלי להופיע. ועל זה שהתורה שלנו, מסתבר, מתחילה בפועל בוויתור של מישהי שלא זכתה.
בסדר, חיים. שמו לב.